שימור בתים בתל אביב – פרופ' ניצה סמוק

אדריכלית ניצה סמוק, איך נולד בכלל בעולם רעיון שימור מבנים?

"כמעט תמיד מדובר באוונגארד, קומץ אינטלקטואלים, בעיקר אמנים ואנשי רוח, הניחנים במטען תרבותי וחושים אסתטיים שבדרך כלל אין ל"מיין סטרים" של החברה. זה התחיל בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים באירופה והתפתח לאזורים נוספים בארצות הברית, לדוגמא: במיאמי ביץ'- פלורידה, קבוצה קטנה של צלמים ואמנים גילתה מחדש לפני כעשרים שנה את ה"ארט דקו דיסטריקט".  יחד עם זאת, עד לאחר מלחמת העולם השנייה תופעת השימור הייתה כמעט שולית.

מה באמת קרה בעקבות מלחמת העולם השנייה שגרם לכך שהשימור הפך למרכזי בהוויה של ערים גדולות באירופה?

"ההרס שגרמה מלחמת העולם השנייה, שהחריבה את מרכזן של מרבית הערים הגדולות והבינוניות, חייב בהמשך התייחסות מקצועית לשחזור ושיקום ההרס. נקודת הציון המרכזית הייתה, ללא ספק, "אמנת ונציה" משנת 1964, שקבעה קריטריונים ברורים לנושא השימור. מדינות דוגמת איטליה וצרפת הפכו באותן השנים לנושאות הדגל  של השימור, והתהליך היה דומה כמעט בכל המקומות: בעקבות קומץ אמנים ואינטלקטואלים, התחילו גם מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים והקהילייה העסקית, להבין את הערך האסתטי, התרבותי וגם הכלכלי של השימור".

איך חדרה תודעת השימור גם לתל אביב?

"במשך שנים רבות זה היה בבחינת 'לתת לחתול לשמור על השמנת'. ממשלת ישראל העניקה לעיריות את האחריות לשימור המבנים אבל לא נתנה להן את הכלים ולא הנחתה אותן כיצד יש לטפל בנושא השימור. בפועל התהליך בתל אביב היה דומה לתהליך במדינות אחרות: מספר אמנים ואנשי רוח הכירו בערך השימור של אזורים מסוימים כדוגמת יפו, פלורנטין, נווה צדק או מתחמים אחרים בתל אביב והתמקמו באזורים אלה, בדיוק כפי שקרה בטרייבקה, ניו יורק, או בווז', בפאריז, לפני 20-30 שנה,  ובעקבות אותו קומץ אינטלקטואלים ואמנים הגיעו בסופו של דבר גם המשקיעים ואנשי העסקים הגדולים".

בתור אחת שפרצה לתוך הנוף העירוני של תל אביב ב-1990, האם קיבלת גיבוי לקידום נושא שימור המבנים?

"ברור שהיו לי מתנגדים רבים בתוך הממסד העירוני ובכלל בנוף המקומי, אך קיבלתי גיבוי יוצא מן הכלל מראשי העיר: צ'יץ' ובהמשך מרוני מילוא, מאמנים דוגמת דני קרוואן ומיכה לוין, ממהנדסי העיר הראשונים: שמאי אסיף וברוך יוסקוביץ ועוד. חשוב לי לציין כי באירופה, בניגוד אלינו, יש מקום מרכזי בתהליך השימור לא רק לאדריכלים, אלא גם להיסטוריונים של האמנות. צ'יץ' בהמלצת דני קרוון, הזמין לתל אביב את גוסטב רונטה, מחשובי ההיסטוריונים של האמנות בעולם, שקבע בשנות ה-80 שתל אביב היא אוצר בלום ויש לה פוטנציאל להפוך למכה של האדריכלות המודרנית, אם ידעו לטפל נכון בשימור המבנים שלה.  האינטואיציה של צ'יץ', שהבין את הפוטנציאל העצום, תרמה מאוד למהפך בתפיסת השימור בתל אביב".

ספרי קצת על הסקר המפורסם שעשית שהפך את תל אביב ל"עיר לבנה".

"בשנות השלושים והארבעים נבנו בתל אביב 4,000 מבנים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס) ורובם ככולם קיימים עדיין במרכז העיר הלבנה.כיום קיימים בתל אביב בסך הכל 40,000 בניינים ולאחר הסקר יועדו לשימור 1,632 מבנים מכל תקופות הבנייה, שהם בסופו של דבר פשרה משמעותית ביחס למה שהיה ראוי לקבוע, בעיר שנקבעה בהמשך כמרכז עולמי של המודרניזם. גם היום, אני חייבת לציין, רק כ- 300 מהמבנים שומרו בפועל, כלומר רק כחמישית מתוך המבנים שמופיעים בתוכנית השימור המופקדת. "תכנית גדס" ההיסטורית, חלה על אזורי ה"עיר הלבנה" ומשפיעה על איכות המגורים והשהייה בה. גדס היה מתכנן ערים סקוטי ודגל בתפיסת "עיר הגנים" שהייתה דומיננטית בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. ב- 1925 הכין תכנית אב לתל אביב בהזמנת מאיר דיזנגוף, שהפכה את תל אביב לעיר יפהפייה, עטורת שדרות ורחובות המצטלבים איתן, עם בתים שגובהם אינו עולה על 3 קומות, ועם יחס נכון בין רוחב הרחובות לגובה הבתים. תוכנית השימור כוללת בתוכה מבנים אקלקטיים שנבנו בשנות העשרים בדרום העיר ("העיר האדומה"), את מבני הבאוהאוס של שנות השלושים והארבעים ("העיר הלבנה") ומבנים מתקופות בנייה אחרות עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת. אזורי ההכרזה של אונסקו חולקו ל-3 מתחמים עיקריים: מתחם כיכר דיזנגוף וסביבתו (A), מתחם שדרות רוטשילד וסביבתו (B), ומתחם רחוב ביאליק וכיכר ביאליק וסביבותיהם (C)".

מה באמת קרה שלפתע פתאום הפכה תל אביב למבוקשת הן תרבותית, והן נדלנ"ית?

"זה התחיל בשנות ה-90, כשכוחות השוק הבינו את הפוטנציאל והתחילו להיכנס לעובי הקורה. התחילו להגיע קבוצות משקיעים (עורכי דין למשל), שקנו דירות בכל מיני רחובות קטנים בלב העיר, במבנים שהיו מיועדים לשימור. בהמשך התופעה התרחבה וחלחלה גם לצירים ראשיים דוגמת שדרות רוטשילד שהפכו בשנים האחרונות ליהלום שבכתר מבחינת המשקיעים. בשדרות רוטשילד בוצעו עסקות במחירים אסטרונומיים, במבנים היסטוריים לדוגמא: "בית לוין" ברוטשילד 46 (לשעבר השגרירות הרוסית) ו"בית אנגל" ברוטשילד 84, הבניין הראשון בתל אביב שנבנה על עמודים ותוכנן על ידי האדריכל זאב רכטר."

זה נכון לומר שתל אביב הפכה לנושאת הדגל של שימור בעולם?  

"יש לנו עדיין הרבה ללמוד מהאירופאים, אם כי אני חייבת לציין שבאירופה חלה בעשרים השנים האחרונות נסיגה בנושא סמכויות האכיפה על השימור. אנחנו עשינו צעדים גדולים אך עוד דרך ארוכה לפנינו. אני חייבת לציין שאם בהתחלה הסיבות היו אסתטיות ותרבותיות, הרי שכיום מבינים כולם שגם כלכלית זה מאוד משתלם. כל מגמות המודרניזם בעולם וגם אצלנו, שגרסו כי כדאי לבנות בית לתקופה של עד חמישים שנה ואחר כך להרוס אותו, נמצאות כיום לשמחתי בנסיגה. כיום רווחת בקרב כל הנוגעים בדבר הבנת הערך העצום של השימור. אין ספק כי מראה העיר תל אביב היום ובעתיד יצא נשכר אם תמשך ותגבר מגמת השימור. כולם ירוויחו מכך: הציבור כולו, תושבי העיר וקהיליית העסקים והמשקיעים!"

לסיום, היית שמחה אם היו משמרים את כל 4,000 המבנים בסגנון הבינלאומי?

"בהחלט! בל נשכח מה קורה כבר היום כשרק כ- 300 מבנים משומרים. איזו מהפיכה נוצרה! לא קשה לדמיין מה יקרה אם כל ה-1,632 שנכללים בתוכנית השימור ישומרו, שלא לדבר על מה יקרה אם כל ה- 4,000 שלדעתי היו ראויים לשימור, ישומרו. תל אביב באמת תהפוך למכה של המודרניזם בעולם. בפועל היא כבר היום כזו, אלא שלא רבים מכירים בזאת!"